ב"ל 11247/07 יהודה מרמלשטיין נגד המוסד לביטוח לאומי
התובע, הינו ילדי 1941, עבד כמורה מטעם משרד החינוך משך יותר מארבעים שנה. בכל כיתה בה לימד היו בין 30 ל-40 תלמידים, וכפי שידוע, תפקידו כמורה, היה לעשות שימוש בקולו ובגרונו שעות רבות, הן במסגרת שעות ההוראה עצמן והן לאחר שעות הלימודים, תוך כדי שיחות והכנות ליום המחרת.
התובע סובל מצרידות ומבקש מהמוסד לביטוח לאומי להכיר במצבו בעניין הצרידות כ"פגיעה בעבודה" בשל מחלת מקצוע או לחילופין, על פי תורת המיקרוטראומה.
המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של מרמלשטיין בטענה כי לא הונחה התשתית העובדתית הראויה לצורך הוכחה כי המדובר במצב רפואי שנגרם כתוצאה מעבודתו של התובע כמורה. המוסד לביטוח לאומי טוען כי מצבו הבריאותי של התובע אינו קשור בקשר סיבתי לעבודתו. בהתאם לכך, הגיש התובע את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה.
הצדדים הסכימו במסגרת דיון מקדים כי ימונה מומחה יועץ רפואי אשר יבדוק את התובע ויעביר את חוות דעתו לבית הדין. בחוות דעתו התבקש המומחה לתת את דעתו בעניין הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע לבין מצבו הרפואי והצרידות ממנה הוא סובל הן על דרך של מחלת מקצוע והן על פי תורת המיקרוטראומה.
המומחה הרפואי ערך לתובע בדיקת אנדוסקופיה ובדיקות רבות נוספות לבדיקת קולו וגרונו, ולאחר בדיקה ועיון במסמכים הרפואיים שהוגשו לו קבע כי אין קשר סיבתי בין הצרידות לבין עבודתו רבת השנים בהוראה.
המומחה הסתמך בעיקר על שלושה נתונים: מועד תחילת התלונות כפי שהשתקפו במסמכים הרפואיים, הממצאים הקליניים של התובע, וכן ממצאים קליניים שמלמדים על כך שמיתרי הקול שלו חלקים.
המומחה בדק את התובע ואכן מצא בגרונו סימנים המראים על צרידות אך לא באופן חריג בו ניתן להניח כי המדובר במחלה שנגרמה לאורך שנים בשל שימוש מוגבר במיתרי הקול במסגרת עבודתו. הסיבה העיקרית לדעת המומחה הרפואי לצרידות ממנה סובל התובע באים לידי ביטוי בסימני רפלוקס ברורים בגרון, והם הגורמים לו לצרידות – לא עבודתו.
ייתכן שלעבודתו של התובע היתה השפעה או תרומה מסויימת של שימוש יתר בקולו, אולם תרומה זו היא מזערית, אם בכלל.
לעניין תחילת מועד התלונות של התובע, ציין המומחה הרפואי כי על פי התיק הרפואי בידיו, התובע התחיל להתלונן כל צרידות רק לאחר שסיים את עבודתו בהוראה. לאחר מכן חידד המומחה את חוות דעתו ומצא תלונות על צרידות גם במהלך שנות השמונים והתשעים ואולם באופן מינורי בלבד, ובאופן אשר לא מנע ממנו מלעסוק במקצועו.
המומחה הרפואי קובע כי הצרידות החלה לאחר סיום עבודתו של התובע. יש בכך כדי לבסס את ההנחה שהסיבה המשמעותית לצרידות ממנה הוא סובל אינה עבודתו כמורה, אלא סיבות תחלואיות אחרות. בכל מקרה, קובע בית הדין, מחוות הדעת הרפואית של המומחה עולה כי גם אם היתה תרומה מסויימת לעבודתו כמורה, על צרידותו, הרי שהשפעת העבודה על הופעת הצרידות היתה פחותה בהרבה מהשפעות הגורמים האחרים שגרמו לצרידות.
ידוע כי בית הדין מייחס חשיבות רבה לחוות דעת אובייקטיביות של המומחה שמתמנה על ידי ידו ובהסכמת הצדדים. בית הדין בתיק זה נותן את החשיבות המכרעת לחוות הדעת המנומקת והברורה של המומחה ועל כן קובע כי אין מקום לסטות ממנה ומקבל אותה במלואה.
אשר על כן, וכפי שעולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, קובע בית הדין כי אין מקום להכיר במחלת הצרידות של התובע כמ"מחלת מקצוע", ודין תביעתו להידחות.
