דמי אבטלה – עובד בעסק משפחתי

ב"ל 604/07 ניקולה כחלון נגד המוסד לביטוח לאומי

הגב' כחלון עבדה כמנהלת חנות להלבשה תחתונה. בתחילת הדרך, עם פתיחת החנות בשנת 2001, היתה החנות בבעלות משותפת של חברה שבשליטת בעלה של התובעת, מר ירון כחלון, ושל שותף נוסף. בסוף שנת 2002 פורקה השותפות והחנות עברה לבעלותו הלעדית של חברה שבשליטת הבעל. גב' כחלון היתה מופקדת על הקופה, אחראית על המוכרות וטיפלה בספקים, נושא בו עסק גם בעלה.

בתחילת שנת 2004 נקלעה החברה לקשיים, וגב' כחלון לא קיבלה שכר בפועל. לטענתה, היא הלוותה לבעלה את משכורתה בשל המצב הכלכלי הקשה של החברה. עם זאת, הוצאו לה תלושי שכר רגילים, והופרשו בגינה כל ההפרשות הדרשות על פי דין כמו תשלום לקופת חולים ולביטוח הלאומי.

גב' כחלון הפסיקה את עבודתה בפועל בחנות בחודש יוני 2005 בשל שמירת הריון. היא לא חזרה עוד לעבודתה שכן החנות נסגרה בחודש אוגוסט 2005. המוסד לביטוח לאומי שילם לה גמלת שמירת הריון ודמי לידה כדין.

לאחר פיטוריה, הגישה הנ"ל תביעה למוסד לביטוח לאומי לדמי אבטלה החל מחודש אוקטובר 2005. תביעתה נדחתה על ידי הביטוח הלאומי בנימוק כי היא אינה מבוטחת בביטוח אבטלה כנדרש, שכן לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה. על החלטה זו הגישה הנ"ל תביעה לבין הדין האזורי לעבודה.

בית הדין האזורי לעבודה שמע את טענות הצדדים ודחה את תביעתה של גב' כחלון. בית הדין קבע כי אכן לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה, שהיתה כאמור, בשליטת בעלה. בית הדין ביסס את קביעתו על כך שעובדים אחרים שעבדו בחנות, שלהם לא היתה קרבה משפחתית לבעלים, לא הלוו את משכותרתם לחברה למרות מצבה הכלכלי הקשה.

בית הדין האזורי גם נתן משקל רב למשך תקופת ויתור המערערת על משכורתה וקבע כי קיים ספק ביחס לאופן ביצוע העבודה בפועל על ידי הגב' כחלון באותה תקופה שבה היא בעצם לא קיבלה שכר.

על קביעה זו הגישה הנ"ל ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בערעור, שבה היא לטעון כי טעה בית הדין טעות יסודית כאשר סבר כי יש מחלוקת בין הצדדים על קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין בעלה.

לטענתה במשך כל תקופת העסקתה, היא היתה עובדת של החברה בלבד ולא של בעלה. היא קיבלה שכר מלא מהחברה, ושילמה את מלוא התשלומים למס הכנסה ולביטוח לאומי, ובכלל זה דמי אבטלה.

המוסד לביטוח לאומי המשיך לטעון כי התקופה הקובעת לתשלום דמי אבטלה היא 18 חודשים שקדמו ל"תאריך הקובע" ולא למשך מלוא עבודתה של המערערת. בנוסף ,השאלה לדעת המוסד לביטוח לאומי היא האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין בעלה וכי נטל ההוכחה עליה.

בית הדין בחן את טענות הצדדים וקבע:

• המערערת אכן עבדה בפועל בחנות. מעסיקה של המערערת היא החברה ולא ה"חנות" או בעלה. למערערת היה תפקיד מוגדר בחנות ומטלות קבועות. היא לא עבדה בכל עבודה אחרת או נוספת במהלך עבודתה בחנות.המערערת קיבלה את שכרה במשך תקופה של כשנתיים וחצי ועל על שכרה הונפקו לה תלושי שכר ושולמה בגינה כל התשלומים המתחייבית בדין. אין העסקה בחנות של המערערת בגדר "פיקציה" ויש להניח כי החברה היתה נדרדת להעסיק עובדת אחרת לצורך הפעלת החנות במקומה של המערערת.
• עובד רשאי לוותר על חלק משכרו ואף על כולו, אם הוא סובר שויתור זה מונע, או ימנע, את הפסקת עבודתו בשל מצב כלכלי קשה של המעסיק, בתקווה שהמצב ישתפר, והויתור זמני. הדבר נכון לדעת בית הדין גם אם הויתור נובע ממניע משפחתי מצוך רצון להקל על הוצאות בעלה. זו התנהגות טיבעית של בת זוג והוא ויתור טבעי ומובן.
• משנקבע כי המערערת הינה עובדת של החנות, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר זכאותה לדמי אבטלה.

אשר על כן, המסקנה היא כי דין הערעור להתקבל ובית הדין קובע כי המערערת זכאית לדמי אבטלה כדין.