ב"ל 1004/98 משה אביבי נגד המוסד לביטוח לאומי
זוהי תביעתו של מר אביבי, ילדי 1943, אשר הועסק כאזרח עובד צה"ל בתפקיד רפד, משך למעלה משלושים שנה. במסגרת עבודתו, ביצע התובע עבודות גזירה, תפירה וחיתוך של גומיות ובדים במפעל.
התובע טוען כי במהלך שנות עבודתו כרפד, הוא היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו ועל כן הוא מבקש להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"מחלת מקצוע" על פי חוק הביטוח הלאומי.
התובע מציין כי רוב העבודות שביצע במסגרת עבודתו, נעשו ב"הנגר" גדול, המופרד במחיצות ובו עוצמות רעש שונות. התובע עבד כשמונה וחצי שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, וכן החל לעבוד שעות נוספות. התובע הצהיר כי לעיתים עשה שימוש באוזניות מגן ואולם לרוב לא נעשה שימוש באוזניות, כלומר, השימוש לא היה קבוע.
המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של התובע וטען כי לתובע לא אירעה כל פגיעה בעבודה או שורה של פגיעות חוזרות ונישנות במובן של מיקרוטראומה שכן אין קשר בין מחלתו של התובע הבאה על רקע של מצב בריאותי כרוני, והשפעת עבודתו של התובע על מחלתו הינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. על קביעה זו הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה.
בית הדין מינה מומחה רפואי בתחום הא.א.ג על מנת שיבדוק את מצבו הרפואי של התובע ויבדוק את הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לבין עבודתו של התובע בתנאי רעש.
בתשובה לשאלות בית הדין קבע המומחה הרפואי כי לא התקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק באוזניו בגדר "מחלת מקצוע". כמו כן, התובע לא היה חשוף לרעש של 85 דציבלים באופן ממושך, כמתחייב חוק הביטוח הלאומי אלא מספר שעות ספורות בשבוע, ועל כן אין המדובר בחשיפה ממושכת לרעש מזיק כפי שמתבקש בחוק.
באשר לקבלת תביעתו של התובע על דרך של מיקרוטראומה, נקבע כבר בעבר כי "הכרה בפגיעה בעבודה מסוג מיקרו-טראומה מחייבת קיום תשתית עובדתית מוכחת וכן ביסוס רפואי לגבי אותה תשתית". (דב"ע נו/ 0-90 אריה אוחיון נ' המל"ל לא פורסם). ובאופן ספציפי בכל הנוגע ללקות שמיעה נפסק כי "יישום תורת המיקרוטראומה בעניין ליקוי שמיעה דורש שני שלבים: השלב האחד- קביעת העובדות והכרעה אם קיימת התשתית העובדתית הדרושה, דהיינו, ראיות לגבי אירועים זעירים. אשר להוכחת אירועים זעירים לגבי ליקוי שמיעה דרושה הוכחה של עוצמת הרעש במקום בו עבד המבוטח, קירבת המבוטח למקור הרעש, הפעולות החוזרות ונשנות שגרמו את הרעש, המכונות או ציוד שגרמו את הרעש ואם מדובר ברעש שחזר על עצמו. השלב השני הוא חוות דעת רפואית העונה על השאלות בעניין קיומם של פגיעות זעירות שניתן לבודד והקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה לבין הליקוי בשמיעה." (ר' דב"ע נג/ 0-223 פטאר נ' המוסד לביטוח לאומי – לא פורסם).
במקרה שלפנינו הוכח כי התובע היה חשוף לרעש מזיק משך שנים רבות. המומחה הרפואי מצידו קבע בחוות דעתו כי לא ניתן לקבוע בדיוק איזה חלק של פגיעתו של התובע קשור לעבודתו ואיזה חלק קשור למצב תחלואי קודם, ואולם ניתן לומר שחלק מהפגיעה בטונים הגבוהים קשור לפגיעות זעירות וחוזרות.
כלומר, על פי המומחה הרפואי כן יש סימן לפגיעה במנגנון של מיקרוטראומה. בית הדין קובע כי על אף שלא הובאה ראיה פוזיטיבית בדבר חשיפתו של התובע, ואולם, בכל מקרה של ספק ההלכה קובעת כי בחוק סוציאלי עסקינן ועל כן הספק צריך שיפעל לטובת המבוטח.
בהתאם לכך, קובע בית הדין כי יש להכיר בליקויי השמיעה כמחלת מקצוע שנגרמה לתובע כתוצאה מעבודתו.
