ב"ל 481/07 אביבה דרעי נגד המוסד לביטוח לאומי
התובעת, אביבה דרעי, החל לעבוד בחודש אוקטובר 2002 במסעדה אשר היתה בבעלות בנה. לימים, נסע הבן לחו"ל והפקיד בידי אימו את ניהול העסק. במהלך כל תקופת עבודתה, הונפקו לה תלושי שכר. שכרה החודשי עמד על סכום של 3,300 ש"ח. החל מחודש אוקטובר 2004 שולם לה שכר של 5,000 ש"ח.
בחודש אוגוסט 2004 נסגרה המסעדה וכתוצאה מכך נפסקה עבודתה של אביבה. על רקע זה, פנתה אביבה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום דמי אבטלה. הביטוח הלאומי דחה את תביעתו תוך שהוא מסביר שהיא אינה מבוטחת בביטוח אבטלה כנדרש לפי סעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי, שכן לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין בנה. על החלטת המוסד לביטוח לאומי הגישה אביבה תביעה לבית הדין האזורי.
בית הדין האזורי בחיפה אשר דן בתיק בחן את מערכת היחסים בין הצדדים וקבע כי המערערת הועסקה במעמד של עובדת שכירה. בית הדין בחן את המבחנים המקובלים בפסיקה וקבע כי עבודתה של אביבה השתלבה במסגרת הארגונית של העסק.
בית הדין קבע כי אביבה, שימשה כעובדת מן המניין במסעדה במשך כל תקופת עבודתה, היא עסקה בביצוע מטלות וייצגה את האינטרס של העסק בפני הלקוחות. בתמורה לכל אלו, שולמה לה משכורת חודשית סדירה. אשר על כן, קובע בית הדין כי אביבה צברה את תקופת האכשרה המקנה לה זכות לדמי אבטלה מכוח היותה שכירה במסעדה.
השאלה שבה נאבק בית הדין היא סוגיית השכר לעניין חישוב גמלת דמי האבטלה. בית הדין קבע כי השכר הקובע של המערערת הוא 3,300 ש"ח לחודש ולא 5,000 ש"ח כפי שקיבלה בפועל החל מחודש אוקטובר 2004.
בית הדין מציין כי מעדות של אביבה עצמה עולה כי לא חל שינוי מהותי בהיקף עבודתה והיא לא נתנה כל הסבק המצדיק העלאת שכר של כ-30%. על רקע זה פסק בית הדין כי המדובר בהעלאה פיקטיבית בשכר שנועדה להיטיב עימה לעניין השכר הקבוע לדמי אבטלה והותיר את בסיס החישוב על סכום של 3,300 ש"ח בלבד. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
בית הדין הארצי אשר דן בערעור בדק ומצא:
דמי האבטלה משמשים כגמלה מחליפת הכנסה במטרה לאפשר לחסר עבודה לקיים עצמו בכבוד עד אשר ימצא לעצמו מקום עבודה אחר (עב"ל 20379/97 אורלי דבורה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 273). על פי תכלית החוק השכר הקובע לצורך תשלום דמי האבטלה צריך להיות פועל יוצא מן השכר האמיתי שהיה למבקש הגמלה בתקופת עבודתו, ככפוף לתקרה הקבועה בחוק ולהוראות האחרות שבו.
בית הדין קובע כי זוהי אכן זכותו של המוסד לביטוח לאומי לבדוק את הנתונים שנמסרים לו על ידי מבוטח, אלא שנקודת המוצא שלו חייבת להיות שהנתונים שנמסרים לו הם נתוני אמת. אם קיים לביטוח הלאומי ספק לגבי נתונים, הדבר טעון בדיקה ועל המוסד לביטוח לאומי נטל ההוכחה להפריך את חזקת האמת.
נקודת המוצא, לדעת בית הדין, אינה יכולה להיות שעל המבוטח לתת הסבר סביר לכל שינוי בשכרו ואם הוא לא עושה כן, אזי, תביעתו נדחית. ההפך הוא הנכון, נקודת המוצא צריכה להיות כי הנתון הוא אמת ואם למוסד יש סימני שאלה אזי הוא יכול לדרוש מהמבוטח הסברים לשם הפרכתם.
במקרה שבפנינו, מתרשם בית הדין כי המערערת הסבירה את הרקע לשינוי שכרה בחודש אוקטובר 2004 וכי הסבריה מניחים את הדעת כי אין המדובר בהעלאה פיקטיבית או נועדה לקבל מן המוסד כספים שלא מגיעים לה.
ההעלאה בשכרה נראית על פניה טבעית, מעוגנת במציאות כלכלית ועל כל פנים אין כל ראיה ישירה או נסיבתית המצביעה על שינוי פיקטיבי או על כוונה לא חוקית. הסבר המערערת הינו הגיוני, הוא מעוגן במציאות כלכלית ובהעדר ראיות לסתור, אין כל יסוד שלא לקבל את דבריה נכונים.
לסיכום קובע בית הדין כי הוא מקבל את טענת המערערת וקובע את בסיס השכר על סכום של 5,000 ש"ח.
