ב"ל 518/99 שושנה הנרי נגד המוסד לביטוח לאומי
זהו תיקו של מר שושנה, התובע בתיק זה, עובד חברת "אל על" משך למעלה מעשרים שנה ומתגורר בסמוך לשדה התעופה בעיר רמלה.
ביום 29.7.97 יצא התובע מביתו בלווית בתו, אותה אמור היה לקחת לאחותה הגרה בעיר לוד, ומשם להמשיך למקום עבודתו. לאחר שהוריד את בתו, המשיך התובע בנסיעה, תוך כדי פנייה ימינה, פגע התובע ברכב שבא מכיוון כלא רמלה. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בגבו, בראשו ובצווארו.
התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בתאונת הדרכים שארעה לו כ"תאונת עבודה" על פי חוק הביטוח הלאומי.
הביטוח הלאומי דחה את תביעתו בטענה כי חלה סטיה של ממש מהדרך המקובלת על התובע מביתו לעבודתו ולפיכך אין מקום להכיר באירוע כ"תאונת עבודה" על בסיס דחייה זו, הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה.
התובע טען כי קיימות שתי דרכים חלופיות להגיע מביתו למקום עבודתו. המדובר בשני כבישים במרחק זהה ממקום העבודה, והסביר כי במקרה ובכביש אחד יש עומד, הוא עושה שימוש בכביש השני, העוקף.
הנסיעה הרגילה מתבצעת דרך הכביש הראשי שיוצא משכונת מגוריו ברמלה לכיוון תחנת הרכבת בלוד ומשם דרך העיר עצמה לשדה התעופה. ביום התאונה הוא בחר לנסוע בכביש השני הוא כבר היה באיחור משום שהסיע את בתו ללוד, והוא היה חייב לשנות את נתיב נסיעתו, בכביש הרגיל יש עומס בשעות הבוקר וגם אם הוא נוסע דרך העיר הוא יכול לעצור לקנות עיתון או קפה לדרך. עוד טוען התובע כי הוא לא התעכב כלל בבית אחותו, אלא הוריד את בתו ונסע מייד לכיוון העבודה.
בית הדין שמע את עדות התובע וקבע כי יש לבדוק תחילה האם הפגיעה ארעה תוך כדי נסיעתו של התובע ממעונו לעבודתו והאם חלה בנסיעה זו הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, אשר לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, כך, על פי חוק הביטוח הלאומי.
כבר נספק כי המונח "דרך מקובלת" היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר, אם יוכר שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסויימת, הרי היא היא הדרך המקובלת.
כמובן שבטרם ישתכנע בית הדין כי הדרך שבה מדובר היא הדרך המקובלת על אותו עובד, יתן בית הדין את דעתו לשאלת הסבירות (דב"ע לא0-38/ שלמה קרמני נ' המוסד).
בתיק זה, קובע בית הגין כי הדרך שבה בחר התובע לנסוע יום יום לעבודתו הינה דרך סבירה הן מבחינת אורכה והן מבחינת טיבה. השאלה הנשאלת היא האם הסטיה מהדרך המקובלת לצורך הורדת בתו בבבית אחותו בלוד יש בה בכדי להוות "הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת".
המחוקק הרחיב את גדר תאונות העבודה כך שגם תאונה המתרחשת בתוואי שמביתו של המבוטח לעבודתו ובחזרה תחשב כ"תאונת עבודה". הפסיקה קבעה כי המבחן המרכזי הוא תכלית ההליכה או הנסיעה, כלומר, בתי הדין יבדקו האם בהליכתו או בפנייתו הלך עובד לעבודתו או למעונו או "שעשה לעצמו".
על פי מבחן זה, בעניינו עולה כי כאשר תכלית הנסיעה היתה לצרכיו הפרטיים של התובע אף שלא היתה סטייה מהתוואי לא תוכר התאונה כ"תאונת עבודה", קל וחומר, כאשר היתה סטייה מתוואי הדרך הרגיל.
בהתאם לכך, המסקנה אליה מגיע בית הדין היא כי במקרה זה התובע סטה "סטייה של ממש" בדרכו לעבודה ממעונו, למטרה שאינה קשורה בעבודתו, ועל כן פגיעתו אין להכיר פגיעתו בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק.
